עשרה מרכיבים נפלאים המתקיימים בקבוצות תיאטרון פלייבק תהליכי

מה זה פלייבק תהליכי?

פלייבק הוא צורת תיאטרון בה קבוצת שחקנים יוצרת אימפרוביזציה תיאטרלית מיידית על הבמה כתגובה לסיפור אישי העולה ספונטנית מהקבוצה או מהקהל. בקבוצות פלייבק תהליכי אנו לומדים את הטכניקות השונות של שיקוף הסיפורים תוך עבודת עומק קבוצתית, חיבור והעצמה.

הכוח הטמון בקבוצה:

הקבוצה משקפת ליחיד באופן אותנטי את המסרים הגלויים והנסתרים הגלומים בסיפורו ובכך חושפת בפניו צורות הסתכלות חדשות ומגוונות על מצבו. בשל כך, שם נרדף לעבודה קבוצתית בפלייבק הוא "היכל המראות". פריזמה חזקה זו עשויה להיות עבורנו מתנה גדולה המסוגלת לעורר בנו תובנות המולידות שינוי (במקרים רבים באופן חזק ומהיר יותר מטיפול של אחד על אחד).

הכח של עבודה בקבוצה שאינה שיפוטית וביקורתית היא ריפוי עמוק ללב. מחקרים מראים שאנשים החיים חיי קהילה מאושרים יותר, וסובלים פחות מדיכאון.

כולנו נולדנו לקבוצה. ההיכרות והחוויות הראשוניות שלנו הן לעולם בתוך הקשר קבוצתי. לא פעם זהו מקום הכאב, הפגיעה והאכזבה שלנו. לכן הדרך הטובה ביותר לתקן קשר כואב של קבוצה, תתרחש בתוך קשר קבוצתי מיטיב.

קבוצת הפלייבק מניחה בפנינו הזדמנות לשנות פוזיציה, לתקן ולהתנסות בתפקידים חברתיים שונים - במסגרת מכילה של קבוצה מאפשרת.

שליטה על הנרטיב האישי:

בפלייבק אנחנו הבעלים של הסיפור שלנו.

הקבוצה מספקת בידינו הזדמנות להקשיב לנרטיב שסיפרנו כצופה מבחוץ, להבין את המסרים הטמונים בסיפור, ולעבוד איתם. במהלך העבודה ניתנת לנו הזדמנות נדירה לבחור להעמיק בנושאים מסויימים בסיפור שלנו ולברר אותם, לחבק מקומות של חולשה, אשמה או פחד ממקום של כח או חמלה, לעבד מחדש את המסרים העולים מהסיפור שלנו, ואפילו לשנות ולהתאים את הדרך בה אנו מספרים את הסיפור שלנו באופן שיעצים אותנו.

דבר זה מאפשר להתהוות שוב ושוב, לראות מה שירת אותי והגן עלי מה אני מעוניין לחזק ולשמר וממה הגיע הזמן להיפרד. להגדיר מי אני היום ולחלום מי אני רוצה להיות מחר.

הפחת תקווה:

לא פעם אנחנו מצויים במבוי סתום בקונפליקטים בחיים שלנו, לא מסוגלים לראות מעבר לקושי האישי שלנו.

הכח הקבוצתי בפלייבק מאפשר לנו לחוש פחות לבד וחסרי אונים ויותר מוחזקים ומסוגלים.

לפעמים נבחר בשיקוף התיאטרלי לשהות בכאב ביחד, לפעמים לחלום שינוי על הבמה עבור המספרת, ולפעמים לעשות תיקון שלא התאפשר בחיים, כך התקווה צומחת.

יצירתיות:

בכל אדם קיימת יצירתיות. ראינו זאת באופן חזק בתקופת הקורונה. אנשים פתאום המציאו תוכנות, החליפו עבודות, יצרו יש מאין והתחילו לגלות כוחות שפחות הכירו בעצמם קודם.

כולנו נולדנו עם היכולת ליצירתיות רק לא כולם בקשר עם החלק הזה בתוכם.

האם אפשר לעבוד על יצירתיות?

התשובה היא - "כן!"

כשאנחנו מרשים לעצמינו לשחרר את הצנזורה הפנימית, הקול השיפוטי שבנו וגם מעט מהשכל - מתאפשרת כניסה למרחב משחקי ויצירתי שעוזר לנו

לחלום, לשחק ולשהות במרחב קסום בו השמיים הם הגבול.

בהבעה דרך תנועה, שירה, מונולוגים וכתיבה,

ניתן לגעת בעוד ועוד חלקים יצירתיים שרק מצפים שננכיח אותם בחיים שלנו.

ריפוי:

מוסיקה תנועה ותיאטרון נמצאו כתומכים בריפוי מטראומות.

כשהגוף עובר טראומה הוא יוצא מאיזון. המערכת שהיתה בסנכרון יוצאת מהמסלול, מה שגורם לתחושת עירפול, חרדה, וניתוק פנימי וחיצוני.

"אנשים שעברו טראומה מפחדים מאד מפני רגש עמוק. הם מפחדים לחוות את רגשותיהם, משום שרגשות מובילים לאובדן שליטה. לעומת זאת, התיאטרון עוסק בגילום רגשות והענקת קול להם, בתנועה קצבית, ובכניסה לתפקידים שונים וגילומם." (מתוך נרשם בגוף/ בסל ואן דר קולק).

במוסיקה ובתנועה אנו עובדים על סנכרון קצבי ותנועתי, המחזירים את הקצב, את הקרקוע והסדר לגוף.

בתיאטרון פלייבק, העבודה היא גם קצבית, גם תנועתית וגם תיאטרלית.

גמישות נפשית:

המוטו המרכזי בפלייבק הוא - "פשוט לומר כן".

ככל שאנו עובדים על הבמה עם פרטנרים לעבודה,

אילתור בזמן אמת ועבודה על היצירתיות - כך מגמישים את הנפש.

היכולת לזרום עם הסיטואציה ולהגיד "כן" למה שיבוא,

אותה מתרגלים בפלייבק, מסייעת מאד ליצור תנועה וזרימה ספונטנית גם בחיים עצמם.

אוניברסליות:

כולנו סוחבים סיפורים אישיים, אבל במבט כולל, החומרים של כולנו הם בסה"כ אוניברסלים. הרגשות האנושיים כמו שמחה, עצב, חמלה, כעס וכו', משותפים לכולנו.

מרגע שמפנימים זאת, מפחיתים את הבושה הגורמת להסתרה ומעיזים להוציא החוצה גם את הסיפורים המביכים, הלא מחמיאים והכואבים ומצליחים אף להפוך אותם לחגיגה קבוצתית פועמת.

חומר נפגש בחומר - כשחברה עוברת תהליך משמעותי אני עוברת תהליך מקביל בתוכי לא פעם.

בסיום המפגש הקבוצתי השבועי נחוש לא פעם תחושות מוארות של איוורור ושחרור.

פלא התיאטרון: 

"אני מאמץ את החוויה המתהווה,

אני משתתף בגילוי.

אני פרפר

אני לא אספן פרפרים

אני רוצה את חווית הפרפר". (ויליאם סטנפורד)

בתאטרון פלייבק יש מרחב של מגרש משחקים

ילדי, משחקי וראשוני שמתקיים בכאן ובעכשיו -

מקום בו אפשר להתנסות בדמויות ואיכויות שונות

חלקם הם אני וחלקם אינם אני, או מרחיבים את האני הפנימי שלי. זהו מקום שהילדה שבי יכולה לשוב ולשחק באופן ספונטני.

לא מעט מאיתנו מפחדים להיות ב"ספוט", באור הזרקור, במרכז הבמה. ברבות השנים למדנו להקטין

 להסתתר ולהצטנע. בתיאטרון אנו לומדים לחגוג את עצמינו ולהתגלות במלוא הדרנו

התאטרון הוא מיקרוקוסמוס לחיים שבחוץ -

ככל שאתן לעצמי להתנסות, לטעות, לחקור ולהרגיש

אני מרחיבה את ה"אני" שלי ומאפשרת תנועה עשירה, חזקה ורחבה יותר בעולם

שיחרור:

צחוק ובכי המרפאים הטבעיים של הגוף, בכלי הזה יש יכולת שיחרור, הקבוצה חווה רגעי צחוק, בכי, חיבוקים, זהו מקום שמעמקי הנפש יכולים לעלות ולקבל מקום

בימתי ותאטרלי. המוח שלנו לא מבדיל בין מציאת לדמיון וכשהוא חווה בעוצמה את שיחזור סיפורו הוא כאילו הוא שוב שם וכך מצליח לרפא את הפצע ממקום עמוק.

כיף:

הכלי הזה כל כך משחרר וכייפי. הרבה הנאה והשתוללות בקבוצות פלייבק יש המון תרגילים שמשדרגים את הזרימה הפנימית שלנו, הנוכחות הבימתית וגם סתם משחקים המרחיבים את המיכל הקבוצתי עבודה על עצמינו תוך כדי הנאה גדולה.  (רחל סוויד).