איש לא ידע מה מסתתר מאחורי דלתות הענק של המבצר.
כלפי חוץ, הכל היה פורח. צמחיה טיפסה וקישטה את האבנים העתיקות שבצבצו בגוון זהבהב לאור קרני השמש, אך היה זה מראה מתעתע. מי שעבר במקום היה יכול בקלות לטעות ולחשוב שזהו מקום ישוב חי ופורח, אך באמת, זמן רב מאד שלא ביקר איש במבצר. בקרב בני המדינה נפוצו שמועות שרוחות רפאים מתהלכות מאחורי דלתות הענק. כולם ידעו ששומרים מגנים על המבצר מאחורי החומות, ולא נותנים לאיש להיכנס. עם השנים תרמילאים רבים שחשבו להכנס פנימה, ואפילו האמיצים שבהם, ויתרו וחזרו על עקבותיהם כלעומת שבאו.
השנים עברו והזדמן למקום עובר אורח אחד אשר הגיע מדרך ארוכה. מכיון שניתקל במראה המיוחד של המבצר, סקרנותו גברה עליו והוא היה נחוש להיכנס פנימה. המקומיים הזהירו אותו שאין לו סיכוי, אך הוא רצה בכל מאודו לדעת מה מסתתר מבעד לדלתות המבצר. אותו עובר אורח לא היה מצויד בדבר מלבד לב אוהב וסוודר חם לגופו. מכיון שידע שלא יוכל להיכנס דרך השער, החליט לנסות דרך חלופית. מכיון שהיה סקרן מאד וגם קצת הרפתקן, הוא בחר לטפס על הגפנית שטיפסה והשתרגה לה אל-על, עד לחלון הסגור שבראש החומה. הדרך היתה קשה ומפרכת וחום היום לא הקל על הטיפוס. על אף שעובר האורח היה רגיל בטיפוס מהסוג הזה, בכל זאת היה זקוק מעת לעת להפוגות, על מנת להסדיר את הנשימה. בכוחות עילאיים הוא המשיך והנה עוד רגע ידו מגעת לאדן החלון הסגור. הוא התאמץ בכל כוחו, התישב, ואז אחז בידית. הוא ניסה להדוף את התריס במשך שעה ארוכה עד שלבסוף הצליח לדחוף ולפתוח חריץ קטן. הוא הצליח לדחוק את פלג גופו העליון עד שקפץ בשארית כוחותיו פנימה. שרוע על גבי רצפת האבן, מתרגל לחשכה, הבין בהדרגה שהוא נמצא בתא כלא צר וטחוב. קרן השמש שחדרה לראשונה מזה שנים למבצר, גרמה לכל האסירים בתאים שמסביב, להתעורר ולמצמץ בתדהמה גמורה.
עובר האורח ראה מלפניו ומצדדיו עוד ועוד תאים ובתוכם אנשים שדופים וחיוורים. היה נראה כי חלקם ממש נולדו לתוך הכלא. אחרים בודאי שכחו כי יש עולם שלם בחוץ, והתרגלו לחלוטין לחיי העלטה. רק מעטים שהניצוץ בעיניהם עדיין נשמר, זכרו כי אפשר עוד לצאת, ורק חיכו להזדמנות הנכונה להשתחרר.
בתחילה רצה עובר האורח לברוח חזרה החוצה מהחלון, אך משהו עצר בו. הוא התסכל סביב וראה מחוץ לתאו את שומר הכלא. רק הוא עוד ישן שנת ישרים עמוקה. צרור מפתחות גדול השתלשל מכיסו ועובר האורח התאמץ בידו להגיע אליו, אך הוא חשש שהצרור ירעיש ויעיר את השומר. הוא חשב לרגע ואז הוריד את הסוודר ובאמצעותו תפס בצרור על מנת להשתיקו. הוא משך בחוזקה, וניתק אותו מחגורת השומר. השומר מילמל כמה מלמולים ונע בחוסר נוחות, אך תיכף חזר לשנתו הערבה. נשימתו של עובר האורח שנעתקה לרגע, שבה לסדרה. בינתיים כל האסירים החלו מתקרבים לקדמת התא ולהסתכל בעניין רב במתרחש. היו כאלה שהתחילו לחייך ואחרים החליפו ביניהם מבטים של חוסר אמון, אך לכולם היה ברור שמשהו כאן מתחיל לזוז...
בתחילה ניסה עובר האורח לפתוח את דלתו, אך די מהר הבין כי לא יצליח לעשות זאת לבד - חור המנעול היה רק מחוץ לדלת, ולא מבפנים.
לכן הוא שלח את ידו אל עבר התא שמולו וסימן לשוכן התא כי בכוונתו לפתוח לו את הדלת, אך זה לא היה קל כלל ועיקר. האסיר חשש מאד וסימן לו כי לא יעשה זאת. רק לאחר מבט ממושך בעיניו, הזיל האסיר דימעה, וסימן לו שיפתח.
כל שוכני הכלא עצרו את נשימתם. עובר האורח הושיט את ידו ופתח את המנעול בנקישה חרישית. שוכן התא בתחילה קפא במקומו, אך לאט לאט פתח את הדלת ויצא החוצה. הוא עמד במסדרון וסקר את המרחב החדש עבורו. מבלי לקבל עוד כל הוראות הוא לקחת את הצרור ופתח את הדלת לשכנו. השכן יצא ופתח לחברו - וכך כל אחד פתח את דלת עמיתו, עד שכולם היו חופשיים. ברגע הזה כבר לא יכלו עוד לכבוש את שמחתם. מפתחות החלו עפים באוויר וצהלות שמחה ופרצי צחוק אדירים נשמעו מכל עבר. השומר התעורר בבהלה, אך היה זה מאוחר מידי. כולם כבר היו שרויים במסיבה אדירה וסוחפת. כאיש אחד הפילו האסירים את שער הכלא ופרצו החוצה אל קרני השמש שחיממו אותם במגע אוהב, לראשונה מזה שנים. לאחר שרצו כברת דרך והגיעו ללב היער, נאספו כולם, הסדירו את נשימתם והתחבקו במעגל גדול במשך שעה ארוכה.
בשנים האחרונות, אני מגלה שוב ושוב, כמה אנחנו זקוקים לביחד השבטי על מנת להירפא. כולנו נמצאים בתוך כלא זה או אחר, לפעמים הוא נראה כלפי חוץ אבל לרוב הוא מוחבא מעיני כל. כמה בושה יש במקום הזה, ופחד שאחרים יראו את המקום החלש והשברירי שלי, שהוא לא יפה ובטח לא מחמיא. היופי המדהים בעיני, כל פעם מחדש, כאשר אני עובדת עם קבוצות של נשים מדהימות ואמיצות, היא המוכנות להשיל אט אט שכבה ועוד שכבה ולהסתכל לפחד בעיניים. להיות מוכנות להיות חשופות, שבריריות ולדעת שיש קבוצה חזקה להישען עליה. כאשר אחת מצליחה לעבור דרך המקום המפחיד הזה, עוד אחת ועוד אחת מוכנות לקפוץ למים. זוהי תנועה שבתחילה כואבת, אך אח"כ משחררת ומשחררת ומשחררת... כמו אדוות אינסופיות.
והמעגל השבטי הנשי, הופך לחגיגת צבעים ושמחה גדולה, שאין כמותה. כי רק בעזרת הזולת אנו מצליחות להוציא את עצמינו מבית האסורים. וזה נפלא כל כך! וגם אני נרפאית כל פעם מחדש, ביחד איתן(רחל סוויד).